<h1>ראבי"ה סימן אלף כ"ו</h1>
<h2>דף ז:</h2>
בכריתות פ"ק [ז' ע"ב] גרסינן דבר אל בני ישראל אין לי אלא בני ישראל גיורת ושפחה מניין ת"ל אשה. אלמא דגר לאו בכלל בני ישראל. וכ"ש חציו עבד וחציו בן חורין דלא עדיף מגר. וכן משמע בפרק אלו הן הנחנקין [פ"ו ע"א] גבי גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו' וממעט ליה מבני ישראל. וק"ל דחציו עבד אמרינן [חגיגה ב' ע"ב וש"נ] לישא שפחה אינו יכול משום דכתיב לא יהיה קדש בבני ישראל, אלמא דבני ישראל אקרי. ובפרק ארוסה ושומרת יבם [כ"ו ע"א] גרסינן אשת גר ועבד ומשוחרר שותה ומרבה לה מואמרת, אבל בני ישראל לא מקרי. וכן משמע במנחות פרק שתי מדות [צ"ג ע"א]. וידעתי כי רגיל היית מורי להקשות על ההיא דלישא שפחה אינו יכול, מפרק הנחנקין. אבל לאו קושיא היא, די"ל דמבני ישראל משמע ממובחרין שבבני ישראל, כמו [ב"ק פ"ח ע"א] מאחיך ממובחר שבאחיך. ושמ[עתי] שיש מקשין היכי גמרינן [חגיגה ד' א' וש"נ] לה לה מאשה לעניין דכל מצוה שהאשה חייבת העבד חייב, תינח למאן דמוקי קרא [בשפחה כנענית אלא למאן דמוקי קרא] בחצייה שפחה בפ"ב דכריתות [י"א ע"א] א"כ מנא ליה דכוליה עבד או כולה שפחה חייבת במצות. ותו תימה דנפקא לן [חגיגה ד' ע"א] חציו בן חורין דפטור מראייה מאת פני האדון וכו', אבל עבד נפקא לן מלה לה כדמפ' התם, וא"כ למ"ד בחצייה שפחה כתיב אמאי איצטריך את פני האדון. ותו תימה (דבההיא) [דבהדיא] משמע בחגיגה דלמשנה ראשונה אדון (אחד) [אחר] אית ליה, א"כ הא דמרבינן מהכל חייבין בראייה חציו עבד היינו במשנה אחרונה כדאיתא בריש פירקי', ומשנה אחרונה סבירא ליה דאין לו אדון אחר כלל, ובפרק השולח גט [מ"ב ע"ב] מיבעיא לן מעוכב גט שיחרור יש לו קנס או אין לו קנס שלשים שקלים יתן לאדוניו וגו' והאי לאו אדון או לא, ומדבעי למיפשט ממשנה אחרונה ומחציו עבד, ש"מ דמילתא פשיטא היא לפי משנה אחרונה (דלית) [דאית] ליה אדון אחר. ואף לפום מאי דמשני לא כמשנה ראשונה אבל למשנה אחרונה משמע דלא איפשוט. ובחגיגה פשיטא לן דלית ליה אדון אחר לפי משנה אחרונה. ומה שאמרת דבפרק א' דכריתות מדמייתי מאשה גיורת ושפחה אלמא דגר לאו בכלל בני ישראל הוא וכ"ש חציו בן חורין, עיין בתורת כהנים [ר"פ תזריע] דקאמר בהדיא אף משוחררת. וכן בפרק הנחנקין [סנהד' פ"ו ע"א] וכן בפרק ארוסה [סוטה כ"ו ע"א] משמע נמי בין משוחרר בין גר דלאו בני ישראל מקרו. והא דקשיא לך דחציו בן חורין אמרינן לישא שפחה אינו יכול משום דכתיב לא יהיה קדש, והאי (אלו) [לאו] בני ישראל איקרו. תשובה. לא יהיה קדש, (ו)האי לא כתיב אלא בישראל אבל לא בגר ועבד משוחרר. והאי דאסור בשפחה לאו מהאי קרא אלא משנה היא בפרק עשרה יוחסין [ס"ט ע"א] דקא מני מאן נינהו דשרו לבא זה בזה. ותו דאין תופסין בהן קידושין כדאיתא בשלהי פרק האומר לחברו [ס"ח סע"א]. דאי גר או משוחרר מיקרו בני ישראל, אמאי פליגי בפרק עשרה יוחסין [ע"ז ע"א] בגר ומשוחרר אם בתם פסולה לכהונה. וכן משמע הטעם מפר"ח בסוף פ"ק דכתובות [י"ד ע"ב] גבי שתיק עבדות. לפירוש שבפנים תימ' אפילו אם אין קידושין תופסין בהן, אכתי ליכא איסורא דאורייתא אם פנוי בא על פנויה אע"ג דזנות היא. ובסוף כל הבשר [עי' חולין קי"ד ע"ב] גרסינן עבד שנשא משוחררת יוכיח וכו', ומשמע דהוא מדאורייתא דבעניין אחר לא הוי הוכחה. ומיבמות אין ראיה. והא דקשיא למאן דיליף עבד מלה לה מאשה, א"כ מנלן דכולו עבד חייב במצות למאן דמוקי קרא בחצייה שפחה, נ"ל מדמייתר וכתב [ויקרא י"ט] או חופשה לא ניתן לה וכתב תו כי לא חופשה, דרשינן לשפחה כנענית ולגזרה שוה. ובעניין זה איכא דדריש ליה התם [כריתות י"א ע"א] אם אינו עניין לדידה תניהו עניין לדידיה. ותו בפרק השולח בגיטין [מ"א ע"ב] תניא והפדה יכול לכל ת"ל לא נפדתה עד פדוייה ואינה פדוייה אין לי אלא בכסף בשטר מנלן ת"ל או חופשה לא ניתן לה ולהלן הוא אומר וכתב לה ספר וגו' אין לי אלא חציו בכסף וכולו בשטר חציו בשטר מניין ת"ל וכו', אלמא דלמאן דאית ליה פדוייה ואינה פדוייה מוקי או חופשה לא ניתן לה לג"ש דאו חופשה לא ניתן לה היינו שפחה כנענית ממש בעל כורחי', הילכך גבי ראייה גמרינן לה לה לכולי עלמא אבל חציו עבד גמרינן מאת פני האדון, דלה לה לא כתיב' אלא בשפחה כנענית ולא בחציה שפחה. ומה שאמרת דבפרק השולח לא איפשיטא למשנה אחרונה אי אדוניו קרינן ביה ובחגיגה פשטינ' ליה דלית ליה אדון אחר, הא ליתה דהא לרבינא דאמר [חגיגה ב' ע"א] פטור מי שחציו בן חורין, מוקי למתני' לאיתויי חיגר או סומא אבל חציו בן חורין אף למשנה אחרונה פטור, והדר קאמר תלמודא איבעית אימא הא דרבינא במשנה ראשונה ומתני' דמרבי לחייוב כמשנה אחרונה איכא לאוקמי. ומדמתרץ בתרי גוונא ש"מ דאיכא למימר הכי והכי וליכא למיפשט דאיכא לדחויי הכא והכא.
<h2>דף יא.</h2>
בכריתות פ"ק [ז' ע"ב] גרסינן דבר אל בני ישראל אין לי אלא בני ישראל גיורת ושפחה מניין ת"ל אשה. אלמא דגר לאו בכלל בני ישראל. וכ"ש חציו עבד וחציו בן חורין דלא עדיף מגר. וכן משמע בפרק אלו הן הנחנקין [פ"ו ע"א] גבי גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו' וממעט ליה מבני ישראל. וק"ל דחציו עבד אמרינן [חגיגה ב' ע"ב וש"נ] לישא שפחה אינו יכול משום דכתיב לא יהיה קדש בבני ישראל, אלמא דבני ישראל אקרי. ובפרק ארוסה ושומרת יבם [כ"ו ע"א] גרסינן אשת גר ועבד ומשוחרר שותה ומרבה לה מואמרת, אבל בני ישראל לא מקרי. וכן משמע במנחות פרק שתי מדות [צ"ג ע"א]. וידעתי כי רגיל היית מורי להקשות על ההיא דלישא שפחה אינו יכול, מפרק הנחנקין. אבל לאו קושיא היא, די"ל דמבני ישראל משמע ממובחרין שבבני ישראל, כמו [ב"ק פ"ח ע"א] מאחיך ממובחר שבאחיך. ושמ[עתי] שיש מקשין היכי גמרינן [חגיגה ד' א' וש"נ] לה לה מאשה לעניין דכל מצוה שהאשה חייבת העבד חייב, תינח למאן דמוקי קרא [בשפחה כנענית אלא למאן דמוקי קרא] בחצייה שפחה בפ"ב דכריתות [י"א ע"א] א"כ מנא ליה דכוליה עבד או כולה שפחה חייבת במצות. ותו תימה דנפקא לן [חגיגה ד' ע"א] חציו בן חורין דפטור מראייה מאת פני האדון וכו', אבל עבד נפקא לן מלה לה כדמפ' התם, וא"כ למ"ד בחצייה שפחה כתיב אמאי איצטריך את פני האדון. ותו תימה (דבההיא) [דבהדיא] משמע בחגיגה דלמשנה ראשונה אדון (אחד) [אחר] אית ליה, א"כ הא דמרבינן מהכל חייבין בראייה חציו עבד היינו במשנה אחרונה כדאיתא בריש פירקי', ומשנה אחרונה סבירא ליה דאין לו אדון אחר כלל, ובפרק השולח גט [מ"ב ע"ב] מיבעיא לן מעוכב גט שיחרור יש לו קנס או אין לו קנס שלשים שקלים יתן לאדוניו וגו' והאי לאו אדון או לא, ומדבעי למיפשט ממשנה אחרונה ומחציו עבד, ש"מ דמילתא פשיטא היא לפי משנה אחרונה (דלית) [דאית] ליה אדון אחר. ואף לפום מאי דמשני לא כמשנה ראשונה אבל למשנה אחרונה משמע דלא איפשוט. ובחגיגה פשיטא לן דלית ליה אדון אחר לפי משנה אחרונה. ומה שאמרת דבפרק א' דכריתות מדמייתי מאשה גיורת ושפחה אלמא דגר לאו בכלל בני ישראל הוא וכ"ש חציו בן חורין, עיין בתורת כהנים [ר"פ תזריע] דקאמר בהדיא אף משוחררת. וכן בפרק הנחנקין [סנהד' פ"ו ע"א] וכן בפרק ארוסה [סוטה כ"ו ע"א] משמע נמי בין משוחרר בין גר דלאו בני ישראל מקרו. והא דקשיא לך דחציו בן חורין אמרינן לישא שפחה אינו יכול משום דכתיב לא יהיה קדש, והאי (אלו) [לאו] בני ישראל איקרו. תשובה. לא יהיה קדש, (ו)האי לא כתיב אלא בישראל אבל לא בגר ועבד משוחרר. והאי דאסור בשפחה לאו מהאי קרא אלא משנה היא בפרק עשרה יוחסין [ס"ט ע"א] דקא מני מאן נינהו דשרו לבא זה בזה. ותו דאין תופסין בהן קידושין כדאיתא בשלהי פרק האומר לחברו [ס"ח סע"א]. דאי גר או משוחרר מיקרו בני ישראל, אמאי פליגי בפרק עשרה יוחסין [ע"ז ע"א] בגר ומשוחרר אם בתם פסולה לכהונה. וכן משמע הטעם מפר"ח בסוף פ"ק דכתובות [י"ד ע"ב] גבי שתיק עבדות. לפירוש שבפנים תימ' אפילו אם אין קידושין תופסין בהן, אכתי ליכא איסורא דאורייתא אם פנוי בא על פנויה אע"ג דזנות היא. ובסוף כל הבשר [עי' חולין קי"ד ע"ב] גרסינן עבד שנשא משוחררת יוכיח וכו', ומשמע דהוא מדאורייתא דבעניין אחר לא הוי הוכחה. ומיבמות אין ראיה. והא דקשיא למאן דיליף עבד מלה לה מאשה, א"כ מנלן דכולו עבד חייב במצות למאן דמוקי קרא בחצייה שפחה, נ"ל מדמייתר וכתב [ויקרא י"ט] או חופשה לא ניתן לה וכתב תו כי לא חופשה, דרשינן לשפחה כנענית ולגזרה שוה. ובעניין זה איכא דדריש ליה התם [כריתות י"א ע"א] אם אינו עניין לדידה תניהו עניין לדידיה. ותו בפרק השולח בגיטין [מ"א ע"ב] תניא והפדה יכול לכל ת"ל לא נפדתה עד פדוייה ואינה פדוייה אין לי אלא בכסף בשטר מנלן ת"ל או חופשה לא ניתן לה ולהלן הוא אומר וכתב לה ספר וגו' אין לי אלא חציו בכסף וכולו בשטר חציו בשטר מניין ת"ל וכו', אלמא דלמאן דאית ליה פדוייה ואינה פדוייה מוקי או חופשה לא ניתן לה לג"ש דאו חופשה לא ניתן לה היינו שפחה כנענית ממש בעל כורחי', הילכך גבי ראייה גמרינן לה לה לכולי עלמא אבל חציו עבד גמרינן מאת פני האדון, דלה לה לא כתיב' אלא בשפחה כנענית ולא בחציה שפחה. ומה שאמרת דבפרק השולח לא איפשיטא למשנה אחרונה אי אדוניו קרינן ביה ובחגיגה פשטינ' ליה דלית ליה אדון אחר, הא ליתה דהא לרבינא דאמר [חגיגה ב' ע"א] פטור מי שחציו בן חורין, מוקי למתני' לאיתויי חיגר או סומא אבל חציו בן חורין אף למשנה אחרונה פטור, והדר קאמר תלמודא איבעית אימא הא דרבינא במשנה ראשונה ומתני' דמרבי לחייוב כמשנה אחרונה איכא לאוקמי. ומדמתרץ בתרי גוונא ש"מ דאיכא למימר הכי והכי וליכא למיפשט דאיכא לדחויי הכא והכא.
<h2>דף כו.</h2>
וזכור אבא מרי את אשר למדתני להקשות בלומדי'[נו] נדרים. דבריש נדרים [י' ע"א] פרכינן לר' אלעזר הקפר והדין קרא בנזיר טמא כתיב, ומשני משום דשנה בחטא, והוא הדין נזיר טהור. אלמא לר' אלעזר הקפר דנזיר טהור (לאו) [נמי] חוטא הוא. ובפרק בתרא דכריתות [כ"ו ע"א] מייתי לה (ופר"ש) [ומפרשינן] בנזיר טמא. ומיהו הא לאו ראייה היא דאיכא לפרש נמי בנזיר טהור כמו שפירשתי בתוספות שהוספתי בצל קורתך. והיית(ה) מתרץ ההיא דריש נדרים ומפרש לה בניחותא, והדין קרא בנזיר טמא כתיב. וטעם לפי ששנה בחטא. ולא בלשון קושיא. ותדע דר' אלעזר ושמעון הצדיק אמרו בשיטה אחת, ושמעון הצדיק אומר אנזיר טמא קאי. ולא נהירא לי השתא, דבהדיא אמרינן בפ"ג דנזיר [י"ט ע"א] דר' אלעזר הקפר אפילו בנזיר טהור קאי. ואם שגיתי הבינני. תשובה את קולך בני שמעתי. הנני משיבך כי האמת תירצ[תי] ההיא דריש נדרים בניחותא. והדין קרא בנזיר טמא כתיב משום דשנה בחטא. אבל נזיר טהור לאו חוטא הוא הואיל שלא נטמא מעולם. וההיא דפ"ג דנזיר בנזיר טמא שניטהר קאמר הואיל ונטמא מתחילה. וכי מעיינת התם בהכי מיירי. וכי האי גוונא פירש ר"ת. וקשיא לי מדאמ' בפרק היה מביא את מנחתה [ט"ו ע"א] תניא א"ר שמעון בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה וכו' אלא מעתה חטאת נזיר תהא טעונה נסכים לפי שאינה באה על חטא. והאי בנזיר טהור מקשי דאותו אינו מביא נסכים אלא על שלמי' כדאיתא בהדיא בקרא [במדבר ו' י"ז] דקרא סתמא כתיב. וכן משמע נמי (במנחה) [במנחות] דנזיר טהור דווקא לא מייתי נסכים. ומשני סבר לה כר' אלעזר הקפר הילכך נסכים אחטאתו לא מייתי. ותירוץ מורי ר' יצחק מריגנשבורק ידעת, כאשר מפורש בנזיר.
<h2>דף כז.</h2>
בפ"ב דכריתות (כ"ז ע"א) א"ר יוחנן דאדם מתכפר בשבח הקדש, ובפרק כיצד מערימין הלכה שיירו משוייר (תמורה כ"ה ע"ב) מסקינן לר' יוחנן אין אדם מתכפר בשבח הקדש, דאי סבירא ליה דמתכפר לימא טעמא דר' יוחנן דרצה בה ורצה בוולדה מתכפר משום דאדם מתכפר וכו' וסבירא ליה דעובר ירך אמו הוא. ואמאי דחיק לאוקמי דטעמא משום שיירו ועובר לאו ירך אמו הוא. והגיה נרי. והאזן למאמרי. אבא ומרי. אבי העזרי. וההיא דכריתות דר' יוחנן סבירא ליה דאדם מתכפר בשבח הקדש לא קשיא אפרק כיצד מערימין, דההיא דמפרש טעמא דר' יוחנן משום דקסבר אם שיירו משוייר ועובר ירך אמו הוא, ר' אלעזר הוא דסבר טעמא הכי הוא והוא מפ' ומותיב. ואכתי לא שמעא ליה מיניה דר' יוחנן מאי טעמא אי משום דאדם מתכפר או לא, כדמוכח בכריתות [שם] דבעא מיניה ר' אלעזר מר' יוחנן אי מתכפר או לאו וא"ל ר' יוחנן כמה שנים גדל זה בינינו ולא שמע ממנו דבר זה. והיינו דמתקיף רבא לבסוף ממאי דטעמ' דר' יוחנן וכו' וליטעמיך וכו' וא"ל רב המנונא ר' אלעזר תלמיד דר' יוחנן ואותביה ולא אהדר ליה האי שינוייא. פירוש ר' אלעזר עצמו שמיע ליה וכי לא היה משיב לעצמו ונותן לבו לעצמו להשיב האי טעמא דאדם מתכפר בשבח הקדש.
